גישה שונה | שוש אורון

פגשתי לשיחה את רמי באר המנהל האמנותי של להקת המחול הקיבוצית בנסיון להבין איך הוא עושה את זה ולבחון האם אפשר לקחת מהאיך הזה (הכל כך מוצלח לחווייתי) תובנות לניהול בתחומים אחרים?

רמי באר משמש כמנהל האמנותי של להקת המחול הקיבוצית מאז 1987.

רמי הינו מנהל אינטגרטיבי הבונה את החזון לא רק של הלהקה אלא של כפר המחול כולו, יוצר ומנהל באופן אישי את הכיראוגרפיה, מעצב את התלבושות, בוחר את המוסיקה ומלווה כל הופעה לפני תוך כדי ואחרי תוך דאגה למכלול פרטיה. רואה את המאקרו ויורד לאחרון הפרטים, חושב כל הזמן לאורך ולרוחב, בשכבות ולפי תחומים, מהם שוזר את יצירתו המופלאה ביחד עם השותפים שלו למלאכה, הרקדנים, המנהלים והמדריכים.

הוא שילוב של מנהיג ומנהל, מנהיג את החזון ומנהל את מימושו.

ברמה האמוציונאלית, הוא גורם לאנשים רבים ללכת אחריו ואיתו באמצעות אמונתם בו ובדרכו, ברמה הפרגמטית שכלתנית, הוא מנהל את הדרך שמובילה להצלחה של כל השותפים בה בצורה עניינית, מתודית ומתוכננת.

להבדיל ממנצח על תזמורת, מעבר לכך שהוא אחראי לרמת הביצוע האמנותי, הוא גם כותב את היצירה (המלחין שלה), גם בונה את ה"תפאורה" ובוחר את המנגינה.

אז איך הוא עושה את זה? והאם אפשר ללמוד מעשייתו על ניהול בכלל?

אולי אפתח בזה שלדעתי ניהול הוא אמנות, אמנות השילוב בין אספקטים מרובים שעל המנהל להקיף על מנת להצליח. ככל שאנו מתקדמים בעידן, השינויים הופכים להיות מאד תכופים והקצבים מהירים, מה שהופך את המחול ליותר סוער ואינטנסיבי ואת המנהל זה מחייב לדרגת וירטואוזיות עוד יותר גדולה לא רק בריקוד, אלא ביצירתו.

רמי פתח בכך שיש לו 3 עקרונות ניהוליים מנחים:

  1. הגדרת מטרות ויעדים ברורה
  2. בחירת נכונה של אנשים והצבתם במקום המתאים להם
  3. בניית מערכת לומדת שיכולה לתחקר את עצמה כל הזמן, כולל ללמוד מהשגיאות

לכל הדעות נשמע מוכר מכל מערכת ניהולית שאנו מכירים

בחרתי להציג לרמי באר מספר שאלות:

  1. איך הוא מזהה Talents?
  2. איך הוא מפתח אותם?
  3. איך מתמרן בין הרצון לתת את חופש הביטוי לכל אינדבדואל לבין התביעה למשמעת ולמסגרת? איך משמר את המתח בין תחרותיות לשותפות?
  4. איך משמר מתח חיובי בין תרגול ושימור הקיים לבין יצירה והתחדשות מתמידים?
  5. איך משמר על מוטיבציה מתמדת?
  6. מה סוד הקסם?

 איך הוא מזהה Talents?

באמצעות צפייה והקשבה להם במשך כמה ימים. שילוב של נסיון מצטבר ואינטואיציה.

הניסיון של המועמדים הינו מגוון (ממועט עד מרובה) ולרוב הם ללא עבר של עבודה בלהקה מקצועית. "אני צופה בהם שעות ומנסה להבין מה הייחוד של כל אחד". "אני לא מחפש סטראוטיפ. להיפך, אני בוחן מה צרכי הלהקה באותה נקודת זמן, מה חסר לה ומה הייחוד שכל מועמד מביא עימו. המאמץ מכוון לאיתור הייחודיות (במילים שלי – הערך המוסף). כאשר מזהה את הייחודיות, מצרף את המועמד על תקן של "חומר גלם", בסיס לפיתוח. מחפש אנשים שיאתגרו אותו, שיפתיעו אותו.

ומה קורה מאותו רגע? כיצד מפתח אותם?

לכל להקה יש שפה / תרבות משלה. השתלבות בלהקה דורשת מהאדם ללמוד את השפה / התרבות, פעמים תוך הנחה בצד של הרגלים / מיומנויות / טכניקות – שפה שהביאו עימם. תהליך לא קל של סוציאליזציה שיכול להתאפשר בתנאים של טיפוח, תמיכה, אוירה חיובית, אמונה במוביל, אמונה בחזון ובאמצעות מתן כלים. כל זה מתפתח באמצעות דיאלוג ביני לבין הרקדנים, דיאלוג שאינו בהכרח מילולי. מנסה באמצעות הקשבה בלתי פוסקת, לימוד ומשוב, לאתר את הייחוד של כל רקדן ולספק לו תנאים לבטא את הייחודיות שלו. זה אינו תהליך קל ולא חד פעמי, אלא זו מהות העבודה המבטיחה התפתחות מתמדת, כמעט אין סופית, של למידה הדדית.

בתוך זה, הוא לוקח על עצמו מחוייבות ואחריות אישית להצלחת הרקדן ואם זה לא מצליח, הוא זוקף זאת לחובתו ולא לחובת הרקדן "אני לא נתתי לו מספיק כלים כדי הלצליח".

איך מתמרן בין השאיפה לאפשר חופש הביטוי לכל אינדיבידואל לבין התביעה למשמעת ולמסגרת? איך משמר את המתח בין תחרותיות לשותפות?

רמי רואה את עבודת הלהקה כמגרש משחקים בתוך מסגרת עם חוקים מאד מוגדרים. הוא מאמין ש – once קבעת את המסגרת ואת כללי ההתנהגות בה, אתה מקנה הרבה מאד חופש ופניות רגשית ליצור בתוכם.

המסגרת משולה לשלד של בניין, היא מגדירה את הכללים (שעות אימון, תזונה, טכניקה) ואילו עיצוב הפנים מבטא את חופש היצירה והשותפות לבנייתה בתוך הקבוצה.

העבודה עם הלהקה נעשית באמצעות דיאלוג. רמי מגיע בדרך כלל עם רעיון כללי ("מצפן " ליצירה) ומתחיל לנהל דיאלוג עם הקבוצה על הרעיון. הדיאלוג איננו מילולי אלא תנועתי בו כל יחיד משמיע את קולו (האינטרפטציה שלו) אל מול הרעיון. רמי מחפש בתוך תנועת היחידים, שיפתיעו אותו, שיסקרנו אותו, שיממשו לו את הרעיון בצורה הטובה ביותר. משאיר הרבה מאד מקום לבלתי צפוי.

הוא מגיע פתוח לדיאלוג, הוא מקשיב ובוחן, לוקח את זה הלוך ושוב ובסוף מחליט. הוא המחליט!!!

"יש דיאלוג, אך זו לא דמוקרטיה, אני מקבל הצעות ובוחר מבין האפשרויות".

המקום הזה מאפשר לו ולרקדנים להישאר ילדים לנצח, שחוקרים ומגלים, שואלים שאלות נאיביות ומבטאים באותה נאיביות את עולמם דרך הריקוד, להמשיך לשחק במגרש המשחקים (בלשון הילדים) להיות חלק ממעבדת מחקר (בלשון המבוגרים).

איך משמר את המתח בין תחרותיות לשותפות?

באמצעות Modeling ולא מילים. רמי מנהל את הלהקה בצורה מאד שכלתנית, עניינית ונקייה. בעולם הרגשי שלו הוא נעזר לצורך בניית היצירה (החזון) על כל מרכיביה בעוד את עולם הניהול הוא מנהל באמצעות השכל הישר, תוך שתמיד צמוד לעניין עצמו. הרקדנים לומדים עם הזמן שהבחירות שלו ענייניות, שהוא לא משתמש בהעדפות אישיות בבחירות שלו ושהתפקוד מגוייס בצורה מאד נקייה לטובת הצלחת היצירה. "החיפוש היצירתי מתנהל תוך קבלה וכבוד הדדי של כל אחד. לכל אחד יש מקום לתקשורת והקודים הם מאד ברורים". מחפש ומוקיר את הייחוד של כל אחד, אבל בבניית היצירה, הוא המחליט קולו של מי יישמע ומתי לטובת המטרה שהוגדרה, לטובת הנגיעה בקהל כצופה. אבל בזה לא די – הוא מרגיש מחוייבות לעצמו ולקבוצה להבין מדוע עשה את הבחירות שעשה ובמידת האפשר לשתף את הקבוצה, לא כמגננה או התנצלות, אלא כמסע לימוד משותף.

ועם כל זה, לא נהיה נאיביים ונחשוב כי זה מעלים את התחרותיות והפגיעות, אך בשיח הקבוצתי קיימת הידיעה שזה לא הגורם המכתיב את ההחלטות. זה מעורר את החשיבה (והאמונה) שבמקום שיש חוויה של הוגנות ומקצוענות, הפוליטיקה מצטמצמת.

 איך משמר מתח חיובי בין תרגול ושימור הקיים לבין יצירה והתחדשות מתמידים?

להקה כמו ארגון בנויים על מתח מווסת בין שימור על הקיים לבין התחדשות מתמדת. איך שומרים על זה? תשובתו של רמי בנויה גם כאן על יצירת מסגרות מתאימות ומוגדרות שבאחת פועלים במסגרת נורמות וחוקים מאד ברורים (שמירה על תקציב, תרגול יום יומי, משמעת עצמית וכד,) ובשנייה יוצרים! המבנה, ההגדרות, ההקצאה של הזמן והאוירה מאפשרים את הדואליות הזו.

לצד התרגול התובעני של הקיים, קיים כל הזמן חיפוש אחר החדש, העזה ולגיטימציה להיות סקרן, לחפש את הבלתי צפוי, להגיע למחוזות חדשים, לא רק ללכת למקומות הממוכרים והבטוחים וזה יכול להיוולד אך ורק דרך דיאלוג בינו לבין הרקדנים בכלל ובמסגרות המוקצות לכך בפרט.

זה כמו עץ, ככל שהגזע נטוע היטב באדמה, יש לו יותר חופש ועמידות לנוע ברוח, לפתח עלווה עשירה ולהיות גמיש (ש.א.)

 איך משמר על מוטיבציה מתמדת?

באמצעות חזון מתחדש, אמונה בדרך, דבקות במטרה ויצירת הצלחות אישיות וקבוצתיות.

רמי לא מפסיק להאמין בדרך ובמטרה ולא מפסיק להתחדש. האמונה והתשוקה ליצור מחדש עומדות בבסיס המנהיגות שלו. מי שנשאר אדיש לכך, אינו מתאים מן הסתם למסגרת התובענית (ויש פעמים שטועה באבחון). מצטרפים ומתמידים המאמינים בדרך ההזנה שלהם נובעת מהשותפות לבניית היצירות.

אז מה סוד הקסם?

את הופעת "שומר מסך" ליווה השיר של יהודה עמיחי "המקום שבו אנו צודקים"

מן המקום שבו אנו צודקים,

לא יצמחו לעולם

פרחים באביב.

 

המקום שבו אנו צודקים,

הוא רמוס וקשה

כמו חצר.

 

אבל ספקות ואהבות עושים

את העולם לתחוח

כמו חפרפת, כמו חריש.

ולחישה תשמע במקום

שבו היה הבית.

"כשהייתי צעיר" אומר רמי "ידעתי הכל. היום אני יודע שאני לא יודע הכל ונהנה להקשיב"

רמי מגיע עם אמונה מאד נקייה ואותנטיות. אין פה אצלו מניפולציה ואין כוח. יש אמונה במטרה ובכוח היצירה, יש סקרנות של ילד שאינה יודעת שובע, רצון לאזן בין הקיים לחדש, צורך להיות מופתע ולהתרגש. עם השנים גילה שהסך הכל הרבה יותר עשיר ממכלול פרטיו וניתן לבנות הרמוניה מתוך שונויות ואולי בשל השונויות.

יש הרבה צניעות, אדיבות והקשבה באמונה ובדרך של רמי. הקשבה לרקדנים, הקשבה לצוות הניהולי, הקשבה ליועצים והקשבה לעצמו. הרבה עבודה סיזיפית שיוצרת את ההתחדשות והתהילה.

ואם לסכם, משנתו הניהולית של רמי היא:

קביעת מטרות

בחירת אנשים

בניית מסגרת ברורה

בניית מדדים למדידה

חקירה ולמידה מתמדת

הקשבה

מחוייבות ליצירה מתמדת לצד שימור על הקיים

הובלה תוך מחוייבות לרעיון ולאנשים

אמונה – נקייה ועניינית

האם זה שונה או צריך להיות שונה בניהול ארגון עסקי (והרי גם להקת המחול הקיבוצית היא ארגון עסקי לכל דבר ועניין). התשובה היא שאין הבדל. הסיפור מחדד את האמנות שבניהול וככל שהמנהל יותר וירטואוז בניהול רגשותיו ועשייתו ביחד עם ניהול רגשות האחרים ועשייתם, בצורה נקייה, צנועה וקשובה, יש סיכוי שיצליח להקשיב טוב יותר לרחשי הסביבה (השוק), העובדים ועצמו על מנת לשמור על הקיים תוך התחדשות ויצירה מתמידים של ארגון השותף לאותה מטרה.

תודה גדולה לרמי באר על הזמן, הפתיחות וההשראה האישית והניהולית